אחר הצהריים ב״בית של יעל״, או: הרהורים על הורות טובה

כתבה: חן שמש סמואל

אמר לי אתמול איזה אבא: ״אני, מוכן לעבוד בבניין, מוכן לעבוד בעבודת כפיים... רק לא לאסוף בכל יום את הילדים מהגן ולהיות איתם כל יום מחדש״. האם הוא היחיד שאומר ת׳אמת?! האמת הזו הופכת אותו לאבא פחות טוב?! או אולי זה דווקא הופך אותו לבעל נפלא (שכן הוא אסיר תודה לאשתו על כך שהיא עושה כל יום איסופים אינסופיים...)?

לא חשבתי על זה לעומק,

כי לי אין הרבה אופציות.

בארבעה מתוך שישה ימות השבוע, זה התפקיד שלי, אני עושה אותו ממש מכל ה❤️, אבל אתמול (כן, אתמול שוב היה מן אחה״צ כזה מלא הארות ב׳א׳), גיוונתי מעט את שיגרת היומיום שלנו, השקעתי, לקחתי את הגדול שלי לחבר ואת התאומים הקטנים להצגה: ״הבית של יעל״ (אגב, ציפי מור, ׳רגע׳ מ׳רגע עם דודלי׳, משחקת שם ונדהמתי לגלות כמה השתנתה. בזיכרון הרחוק של כולנו היא קטנטונת בסרבל, אז היא עדיין בסרבל גם היום בהצגה, אבל היא רחוקה מלהיות קטנטונת).

בתכל׳ס, זו הצגה טיפשית למדיי (ויקרה למדיי: 70 ₪  לכרטיס הן למבוגר והן לילד). במשך רוב ההצגה הילדים רק חיפשו את יעל, והתאכזבו מאוד, כי היא במשך 45 דקות רצופות יעל בכלל בתוך הארגז. מדי פעם מציצה לה היד, אבל בגדול, אין יעל. 

ועדיין, למרות המחיר, אין אפילו מושב פנוי בכל האולם. מה שגורם לי לחשוב שהורים ישלמו כל הון כדי להעסיק את הזאטוטים אחה״צ. שאלתי את עצמי, אם רוב הקהל שם (כמוני) קיווה שיוכל קצת לנוח, לנמנם תוך כדי, או אולי אפילו פינטז על עבודת כפיים. 

הציפייה בשיאה בכניסה להצגה, בבית יד לבנים ברעננה.
או כמו שלוטם הקטנה שלי אומרת: ״אמא, זה גם יד לבנות?״

אז מה עדיף? זה, או הצגה ב-70 ש״ח לכרטיס?

זה בטוח עדיף על הצגה ב-70 ש״ח 

מיותר לציין שבסופו של ערב כזה הייתי חייבת אימון יוגה. לא כזה ממנו אני מתפרנסת, כזה שעושה טוב לנשמה (ואולי קצת לגוף, כי ׳רגע עם דודלי׳ ממש הלחיצה)...