איך הגענו לבלוג הזה, וקצת הגיגים על טכנולוגיה

כתבה: שיר טימור

אז עלה לו הרעיון הזה, הבלוג המשותף הזה, תוך כדי התכתבות וואטסאפית יומיומית שגרתית בקבוצה שלנו (שבקצב מסחרר משתנה שמה עפ״י קצב הפעילות, העידכונים והמפגשים שלנו...). הרי אנחנו חופרות בלי הפסקה, למה לא לחלוק את זה עם העולם? המלצות, מסעדות, מתכונים, תרופות סבתא, תרופות נרקוטיות, סיפורי מורות וגננות, חתונות, בריתות, נזלות, שפעות, הברקות של הילדים, תלונות על הבעלים. בתכלס הוואטסאפ שלנו הוא סוג של YNET , פינת ״ברכה בודקת״, שפוגשת את מאמזון בקטנה. 

הרגע המכונן.
עוד רגע מישהי תכתוב
״בואו נעשה מזה בלוג״... וזהו

לא פעם, לאחרונה, החצי השני שלי העיר לי על הטכנולוגיה הזו על שלל גווניה, שגוזלת לא מעט זמן ושינתה את חיינו, ובייחוד האפליקציה הזו - what's app - שגורמת לנו להרגיש יחד כשבעצם כל אחת בחור אחר של המדינה (לאחרונה אף השתדרגנו לחור אחר בגלובוס...)

ברור ששירצ לא חוייבה ב-20$ בסוף

וכך בעצם באמצע היום, בצהריים, בשעות בין ערביים או בלילה, את מוצאת את עצמך דקות ארוכות, שקועה עמוק-עמוק בתוך השיחה המתנהלת, מעלה על פרצופך הבעות שונות של צחוק, הקשבה, דריכות, הלם או סתם פרצוף ממוקד ומרוכז ובהתאמה כמובן מצרפת את האמוג׳י התואם. אגב, גיליתי שבאותה שנייה שהוא נשלח, הפרצוף שלי מתעוות לרגע, פיזית ממש, ומתגלה דימיון מדהים ביני לבינו (הסמיילי 😊). 

ככה זה התחיל:

 ״הצילו״ של שירי, באפריל 2011

אז קצת היסטוריה...קבוצת הווטסאפ שלנו הוקמה לפני כמה שנים טובות, או ליתר דיוק 

ב- 29.4.11 (אחרי קפיצה קטנה לאפליקציה ובדיקה מדוקדקת, כי אחרי 3 לידות והשארת הזיכרון במספר בתי חולים ברחבי הארץ אין סיכוי שהייתי זוכרת את זה בעצמי 😳).

אחרי תקופת צינון יחסי של צבא, שחרור, חו״ל, חיי רווקות כאלה ואחרים הגיע באמת הרגע הנכון לאיחוד מחדש והשלמת פערים... והוואטסאפ הזו, היא היתה במקום הנכון ובזמן הנכון. 

בהתחלה זה היה מסחרר, זה החזיר אותנו בשנייה לתחושה שהנה נפגשנו לרגע בהפסקה הגדולה של בית ספר שרת נתניה ויש לנו זמן מוקצב לעידכונים חמים וכל אחת יורה ככל שיכולה ׳כאילו׳ באמת הזמן מוגבל... יש גם תקופות מתונות יותר, ימים שקטים יותר שבהם האפליקציה נחה לה קצת, אבל תמיד איזו אמירה או הצעה כזו או אחרת דאגה להרים להנחתה, והנה הופ כולנו פה חוזרות לירי ממוקד תוך כדי החלפת אלפי נושאים על הדרך ובקשות ״אבסטרקט״ לזו שלרגע פיספסה את השיחה הנוכחית (אבסטרקט זה חשוב בעיקר לאלו שנדהמו לגלות כמות הודעות שפיספסה, לפעמים בשלוש או בארבע ספרות, בזמן שהעזה לחיות את חייה לרגע קט הרחק מהאפליקציה). 

בימים שלפני הוואטסאפ
 (ולפני שדורין חזרה לחיינו. סיפור ארוך. עוד תשמעו עליו בהמשך)

הימים חלפו וענן של קנאה קלה התנוסס מעל הגברים שלנו וגם הם הקימו להם בינם לבין עצמם קבוצה משלהם: ״גם אשתי מנתניה״. אגב, הם, ככל הנראה פחות בעניין של מלל  חופשי אלא יותר בקטע של אומנות ותמונות 😉. 

עם הזמן גם הוקמה לה קבוצה מאוחדת כולנו יחדיו בנים בנות, גברים נשים, חברות חברים כאחד!

ונכון.. לעיתים הדיסוננס הזה 

בין הבעד-  סוג של מפגש חברתי מהבית  

לבין הנגד- הזמינות, ההמצאות במקום אחד ובעצם התייחסות למקום אחר

מבלבלת ואף מקשה לעיתים בטח כשאת נשואה +3 ואין רגע דל...

אבל כנראה שהנכון מבחינת השימוש הוא המינון - עליו אני משתדלת (!) לעבוד.

סופ״שים בים. איך התארגנו על זה פעם בלי הוואטסאפ?

נראה שהבעד כרגע לוקח. בימינו, זו אחת הדרכים היותר פופלאריות לתקשר, להיפגש ולחלוק חוויות ומסרים ובזכות זה ניתן אף לומר במקרה שלנו החבורה הזו חיה, פועלת ונושמת שעות נוספות של חברות מדהימה, יצירתית, מעניינת, מצחיקה ומחברת שכזו❤️