היום הכי עצוב בשנה

כתבה: שיר טימור כהן צדק

היום הכי עצוב בשנה.

הסיפורים שקורעים את הלב והנשמה, חונקים את  ה׳גולה׳ שבגרון וגורמים לדמעות לזלוג ללא הפסקה.

זה הרי לא הגיוני. זה לא טבעי שהורים יאבדו ילד, שאחים יאבדו אח, שמשפחה שלמה תתהפך בן-רגע וכלום כבר לא ישוב להיות כשהיה.

אבא שלי גדל במשפחה פשוטה, אמא, אבא, זוג אחים. משפחה נורמטיבית אך מוכרת בעיר חדרה.

הנורא מכל קרה ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. השמועות רצו בכל העיר. כולם ידעו חוץ מהם.

אבא שלי, ילד(!) בן 17, איבד את אחיו ה׳גדול׳ גרשון טרטנר ז״ל . הוא היה רק בן 19, כדורגלן בהפועל בית אליעזר, ולמרות שיכל לשרת כספורטאי מצטיין בחר להיות לוחם בגדוד 51 של גולני.

אבא שלי נשאר בן יחיד להוריו, סבא וסבתא היקרים שלי.

אני מתארת לי עד כמה הכאב הזה קשה מנשוא, כמה כוחות צריכים כדי לקום אחרי השבעה ולהסתכל בעיניים לחיי היום-יום, למציאות , לשיגרה, לחיים. ולהמשיך.

להמשיך בדברים הקטנים ששם הוא כבר לא יהיה ובדברים הגדולים שאותם הוא כבר לא יזכה לחוות ,להמשיך ולחיות בתחושת ההחמצה הזו עבורכם ועבורו, עבור אותו חייל יקר שנתן את גופו ונשמתו למען המדינה.

כמה כוחות צריך כדי לתמוך בהורים, להיות הילד הזה שעכשיו מחזיק את כל המשפחה על כתפיו. בן יחיד שכל העיניים נשואות אליו ונותנות בו תקווה, זה שיחזיק את הקן המשפחתי הזה שנותר, את ההורים והמשפחה כולה.

ביום הזה, היום הכי עצוב בשנה, אני מצדיעה לאבא שלי. על הכאב הזה שכל השנים הסתיר, על זה שהתמודד, וידע לחזק ולהחזיק בעיקר את הוריו עם מסה כבדה של לבנים בלב ובנשמה וכאב עצום שאף אדם לא יבין. אף אחד, חוץ מאותם משפחות שכולות שכל יום מחדש בוחרות בחיים וממשיכות לחייך לעולם למרות הקושי והכאב הנורא.

ביום הזה, היום הכי עצוב בשנה אני בוחרת להצדיע לכם, לכולכם, על היקר לכם מכל שהמדינה לקחה לכם והשאירה אתכם עם החור הענק הזה, על היותכם גיבורים לא פחות מאותו גיבור שנפל למען המדינה.

הורים, אלמנות, ילדים, אחים, אחיות,סבתות, סבים, חברות, חברים

ואבא שלי אחד ויחיד!

עומדת ומצדיעה לכם. אתם גיבורים. 

גרשון טרטנר, 1948-1967