כתבה: רחל לוינקופף-אייל, אמא של שירי
 |
| ״אבא שלי בבורג׳-אל-ברג׳נה״ |
עדיין צרובה
בזכרוני התחושה הקשה שמתלווה למחשבה "אולי קרה לו משהו"... במיוחד בתקופה שהתקשורת עם החזית לא
התאפשרה, ועדכונים
לגבי המצב בשטח לא הגיעו אלי לעיתים
קרובות- היה לי
זמן רב לתסריטים מאיימים וקשים. מה יקרה אילו?!... איך אפשר להמשיך בלי היקר לי,
איך הילדה הקטנה שלי בת ה-3
תתמודד, הילדה
שכבר הספיקה ללמוד לומר "בורג'-אל-ברג'נה"
ולספר בגאווה לגננת שאבא שלה במלחמה,
אי שם, בלבנון.
כן ,
"הראש" המשיך
לעבוד, לא היה
רגע דל. כך הוא
הטבע האנושי. בעצם
התחלתי תהליך הסתגלות למצב משבר עתידי
גם אם לא התרחש במציאות.
אולי כחלק מהתמודדות עם הקושי,
עם חוסר הוודאות, דמיינתי
את השכול בעל כורחי.
זה היה חזק ממני.
הוא כמו ארב לי בפתח,
הציץ ופגע.
 |
| 1983, נתניה, חייל בחופשה מהמלחמה |
שערותיי הלבנות
הופיעו לראשונה באותה תקופה. הבנתי את המשמעות של המשפט "הזיקנה
קפצה עליה". זוהי
הרי עדות פיזית לחוויה אמיתית של משבר.
תוצאה ישירה של דאגה מתמדת,
של הליכה במבואה של השכול.
בינתיים רצו כל מיני שמועות שהגיעו
אלי באמצעות שליחים שונים,
בכל פעם בגרסה שונה:
פעם אחת השמועה אמרה שהרופא של היחידה
שבה שירת בעלי נפצע,
פעם אחרת נהרג... והנה
זה בא ונוגע... ולופת ונאחז בי... עד שהתברר שמדובר בשמועה בלבד.
במציאות של חיינו, השכול - גם אם לא
פגע בנו ישירות - הוא
מנהל אותנו.קוגנטיבית
ורגשית. הוא נמצא
כאן איתנו כאשר חברים,
או שכנים, או עמיתים שלנו איבדו יקיריהם,
ואפילו חווים אותו גם תוך צפייה והקשבה
באירועי שכול של זרים לנו,
מלאי אמפתיה והזדהות.
וגם אני,
שלא נפגעתי ישירות מהשכול,
הוא ממשיך לגעת בי,
לופת ומאיים.
תמיד במחשבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה