אי אפשר איתן, ואי אפשר בלעדיהן (או: האם טעיתי כשויתרתי על העוזרת?)

כתבה (ושיפשפה): שיר טימור

מציצה ומקנאה בחלון של השכנה 

 אחרי מקלחת רותחת נשכבת לי רגל על רגל על השזלונג האהוב שלי בסלון ומחכה שהמשאית עם המדליות תגיע. אחה״צ קשה עבר על כוחותינו: חזרתי מהעבודה נחושה והתלבשתי על הבית!

אולי זו אוירת הפסח, אולי אלה עשרת הטיפים לניקיון שקראתי היום בסלונה, ואולי זה פשוט החלון של השכנה שהיה מבריק יותר משלי...

מנקה וחושבת, ומנקה וחושבת, האם אי פעם תהיה תשובה חד משמעית לסוגיית ה״עוזרת״?!

האם היתרונות בלהעסיק אותה עולים על החסרונות?!

הרי זה לא שלא היתה לי אחת או שתיים או מי סופר כמה... פשוט מתישהו מגיע השלב שהן מפסיקות לעשות עבודתן נאמנה, שלב שבו ה״לא נעים לי להעיר״ גובר כנראה על ראיית ה- 6/6 שלנו, השלב שבו משהו שם לא באמת עובד עד הסוף, ואולי הכסף שלנו נזרק לחינם, והבית לא באמת נקי כמו שקיווינו בדימיון שלנו.

הרי אף אחד לא ינקה את הבית שלנו באמת כמו שאנחנו רוצים, ייתכן וגם לא אנחנו בעצמנו, כנראה. זה לא פשוט, זו עבודת פרך, ואני לא אובססיבית לניקיון, אבל... בא לי! בא לי להיות ״האחת״ או למצוא את ״האחת״ שתעשה את זה מושלם! כל כך מושלם, שכשאני אעביר את האצבע בכל חור בבית ולעולם לא אמצא בו אבק; ושהחלונות שלי יבריקו כמו החלונות של השכנה, אם לא יותר; ושארגיש שמיטב כספי מקבל תגמול הוגן והולם; ושלא ארגיש יותר לעולם שהעוזרת שלי כבר 4 שעות צוחקת עליי ושעה נוספת על הלקוחה הבאה... (ברור שלא כולן ככה ויש כאלה עוזרות שמבריקות ודקה לא נחות, אבל מזלי לא התמזל ולא דגתי לי אחת כזו מעולם). 

ולכן החלטנו פה אחד, החלטה משפחתית-זוגית ואחראית שאנחנו לא צריכים אותן! אנחנו נעשה את זה ביחד, בגבורה ובדרך הטובה ביותר. והכסף לא ייזרק לחינם. והבית יהיה נקי ומצוחצח. וכל אצבע שתעבור לבדוק את האבק תצא מבריקה יותר משהיתה קודם. 

אז זה קרה. אחה״צ החצי לקח את הילדים לסופר ואני נכנסתי ל-mood: הברקתי חלונות, פרקט, אבק, מצעים, שטיחים, שירותים ותוך כדי מהרהרת וחושבת... 

רגע אחד מצדיקה את ההחלטה, ורגע מתוסכלת ממנה...

האם אי פעם נפצח את סוגיית העוזרת?
כנראה שאת המשפט ״אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן״ כתבו במקור על עוזרות הבית. 

כנראה שאין תשובה אחת נכונה.

כנראה שבמקרה הזה כל התשובות נכונות. 

המשאית עם המדליות בכל מקרה הגיעה!

נ.ב
מישהי יכולה להמליץ לי על עוזרת?

הגננים הקטנים שלי

חזרתי הביתה מהעבודה, וכהרגלי חשבתי לי איך אני מעבירה את אחר הצהריים עם הילדודס... יש לגדול חוג, ואחרי זה פנויים לגמרי.

בדרך הביתה ישנה משתלה מהממת שאני אוהבת לעיתים לעבור בה, (המשתלה בגשר הארי בקרית השרון, נתניה).

נכנסתי, הסתובבתי, והוקסמתי מכל הפרחים והצמחים. אספתי לי כמה שתילי נענע, לואיזה ופרחי ביגוניה בצבע אפרסק מושלם. קניתי לבנים כלי עבודה מיניאטוריים צבעוניים מקסימים. 

כבר אז הבנתי שבאחר-הצהריים הזה לא יהיה לי משעמם!

אחרי החוג עוד נפגשנו עם חברים, עצרנו בגינה (ועלינו הביתה כי קפאנו), קצת משחקים, ארוחת ערב ואז התפננו לעבודה במרפסת. 

פינינו מקום באדניות. 

הוצאנו את השתילים הישנים. 

עדרנו, גרפנו, ליכלכנו. וממש ממש נהננו. 

הילדים עבדו גם עם הכלים וגם בעבודת כפיים, ממש כמו גננים קטנים. ולא פחות חשוב, יצא מהמם - ממש ״הרים״ את המרפסת.

לסיכום, פעילות מעולה. הילדים חוו עבודת גינון קלה ותחושת עשייה, והכי חשוב: יש לי נענע ולואיזה טריות ל׳מי נענע׳ (הגדול שלי חולה על מי נענע, כלכך בריא ומרווה). 

תיהנו!

חן הלל מולי 

הגננת שהרגיזה אותי

כתבה: חן שמש סמואל

אז כפי שסיפרתי שמי חן, בין היתר אני גם אמא ל-3 ילדים ואשת איש.

כחלק מעבודתי כמדריכת יוגה אני נאלצת ״להפקיר״ את ילדיי במסגרות שונות... גן עירייה ובית ספר. 

אתמול קרה מקרה, חצוף שאין כדוגמתו, ועל כן כינסתי אתכן כאן היום (כמו כן תגובות יתקבלו בברכה): 

גננת ממרכז הארץ ששמה שמור במערכת, אישה שמהיכרותי עימה ב-4 שנים האחרונות היא סובלנית בד״כ, פונה אליי ב-16:25, חמש דקות שלמות לפני סגירת הגן, שעדיף שאגיע בכל יום רבע שעה או עשרים דקות  קודם...(בכל יום!!!) לאסוף את ילדיי, תאומיי, יותם ולוטם - בטענה שיותם כבר עייף בסוף היום ומשתולל ורב, והולך הביתה עם - ציטוט: ״טעם לא טוב בפה״. 

יום של ״קלסיקואים״

עומר מאוד התרגש אתמול, והתכונן ליום של ״קלאסיקואים״. זה התחיל בצהריים עם ליברפול נגד מנצ׳סטר יונייטד. שלוות הצהריים שלי הופרה לא פעם, ובעיקר כשהרחיקו את סטיבן ג׳רארד אחרי 45 שניות על המגרש. האובסיסיבי הקטן שלי הכריז שזו כנראה ״ההרחקה הכי מהירה בהיסטוריה״ וצלל למעמקי גוגל בניסיונות לאשש את ההשערה. ״אני לא מאמין שסבא לא לקח אותי גם למשחק הזה״, הוא לא מפסיק למלמל, ואני שואלת את עצמי איפה טעיתי, ואיך יצרתי פינוק כזה.

זה הזכיר לי את שנות ה-80, אי שם בנתניה, כשאני הייתי בת 8. הודות לתסמונת ״הבן הבכור״ - מחלה חשוכת מרפא שתוקפת גברים כשנולדת להם בת בכורה עם תסמין אחד עיקרי: אם לא נולד לי בן שאקח אותו לכדורגל, אקח את הבת - מצאתי את עצמי בגובה מטר ועשרה מתרוצצת בחדר ההלבשה של הפועל רמת גן, משחקת כדורגל עם יובל נעים ומוישל׳ה אייזנברג, וחולמת על היום שבו אתחתן עם שולי גילארדי (באמת האמנתי שהוא יחכה לי). כשהחברות הלכו לצופים בשבת, נסעתי עם אבא ליבנה ולרחובות, או שכבתי במיטה מחוברת ל״שירים ושערים״, מפנטזת על היום שבו אשדר מהקווים כמו רינה מצליח. אז כאמא, אני די מבינה את הצורך. 

את אחר הצהריים בילינו במשא ומתן על שעת השינה. הלוא ״הקלאסיקו של ישראל״ מחכה לנו ומיד אחריו ״הקלאסיקו האמיתי אמא, זה של ספרד״. כשהמו״מ נתקל בקשיים, עומר שולף את נשק יום הדין: ״אבל אבא הסכים״, ואבא מחייך נבוך. הרמתי ידיים, בעיקר כי אני כל כך מבינה אותו. 

אחרי ההרחקה הכי מהירה בהיסטוריה (של חייו של עומר) הגיע הגול ״הכי מהיר בהיסטוריה״ (של חייו של עומר), עם 1-0 למכבי תל אביב והגברים שלי קמלים על הספה בסלון. השער הזה בעיקר נתן לי תקווה שאולי שעת השינה תגיע מהר מהצפוי, כי הבן שלי לא ממש יודע להתמודד עם תסכול. המחשבה על הבוקר שיחכה לי מכניסה אותי לסטרס, מהסוג של לפני דרבי. מכת האדרנלין של השיוויון של מכבי חיפה חיסלה את התקווה. אם הוא לא יירדם עד 22:00, אני שמה לו משהו בשוקו.

בסוף העייפות הכריעה והוא פספס את ערן זהבי מחסל את חלומות אירופה של מכבי חיפה, וגם את הקלאסיקו האמיתי, אבל באופן מפתיע בבוקר הוא לא היה נסער במיוחד. ״אמא, ממש לא אכפת לי שפספסתי. אני אראה את בייל בשבת בסמי עופר, ואז בעוד שבועיים את לוקחת אותי לדרבי של מדריד. cool לגמרי״. ואני כבר לא שואלת את עצמי איפה טעיתי, ואיך יצרתי פינוק כזה. הוא פשוט אני. 

קלאסיקו אצל משפחת סמואל. ואני חושבת מה אפשר לשים לילד בשוקו, שיישן כבר. 

מאפינס בצלים ספונטניים שהילדים של כולנו טרפו

כתבה: חן הלל מולי

שבת בבוקר. תכננתי לישון עד 9:00 לפחות, אבל תוכניות ומציאות לרוב לא עולים בקנה אחד. הקטן התעורר וקרא לי (די! מתי כבר יקום לשירותים לבד?!?!) ופתאום אני קולטת את הגדול ישן שנת ישרים צמוד-צמוד אליי (מעניין באיזה שלב של הלילה הוא הגיח...אהוב... טוב, לפחות לא העיר אותי).

עוגת גבינה ותותים מהירה

כתבה: חן שמש סמואל

כשדורין הזמינה בספונטניות לבראנץ׳ של בוקר, לא היה לי נעים לבוא בידיים ריקות.
אז תיקתקתי העוגה-ברגע: עוגת תותים שכולם תמיד זוללים, כזו שעושה רושם שאת ״יפה וגם אופה״, כשאת ממש לא (אופה כמובן). 

המתכון המקורי הוא עוגת גבינה קלה להכנה של מירי חמותי, ושידרגתי עם תותים. 

מקציפים 1 מיכל שמנת להקצפה עם שקית אינסטנט וניל. 

בקערה נפרדת מערבבים 500 גר׳ גבינה לבנה עם כוס סוכר. 

טובלים ביסקוויטים פתיבר בחלב.

מחברים בין שתי הקערות,
ומתחילים לבנות שכבות בתבנית:

שכבת פתיבר, 

מעליה תערובת גבינה-סוכר-וניל-שמנת,

ומפזרים תותים; 

ואז שוב פתיבר, תערובת, תותים. וחוזר חלילה.

מעבירים למקפיא לחצי שעה עד שעה, ואז מעבירים למקרר .

לפני שאוכלים עדיף להוציא קצת שתתרכך. 

בתיאבון (-: 

סוף עידן התמימות

כתבה: חן שמש סמואל

המורה של הבן שלי ביאסה לרוב ההורים את הקפה של שישי בבוקר, כשהזמינה אותנו להצגה משותפת עם הילדים: ״יעל לומדת לשמור על גופה״. זו הצגה שמטרתה ללמוד עם הילדים מהו מגע מותר ומהו מגע אסור, כיצד להגיד "לא" למגע אסור, על ההבדל בין סוד טוב לסוד רע ולמי לפנות בשעת מצוקה.

יעל מתלבטת עם הילדים ושואלת – האם מותר לרופא אמיתי לגעת באיברים הפרטיים שלנו? האם מותר לשחק ברופא וחולה ולתת לילד זריקה בטוסיק?  האם צריך להסכים לגעת באיברים הפרטיים של הבייביסיטר אם הוא מבטיח לתת מתנות? וגם אם הוא הדוד (א מ א ל ׳ ה!). 

לילה לבן של מחשבות על קריירה

כתבה: דברת גרנט אג׳י

לאור התגובות הרבות ותמיכת הקהל לפוסט הראשון החלטתי להתיישב על השני, אז אני כותבת ב-1:45am, אחרי שהתעוררתי כבר פעמיים הלילה לקריאות ״אמא״. איבדתי לגמרי את השינה אבל גיליתי שזה הזמן היחיד שיש לי לחושבים עם עצמי.

אז איך עושים את זה - מגדלים ילדים ומממשים את עצמך יחד ? 

בתור אחת שהתחילה את הקריירה שלה בעולם הדרושים, הגעתי להמון תובנות בנושא, גם מניסיון אישי בשטח וגם מהמון סיפורים סביבי. אז הנה השיטה שלי, לנשים ולגברים כאחד (ההתחלה קצת קשה אבל זה משתפר, מבטיחה...) : 

הקור לא מפריע לי, לא חודר

כתבה: צופית וינוגרד עטיה

יום בחירות יום חופש משפחתי.

גאוני יום חופש באמצע שבוע. יא כיף. התכנון היה בילוי אהוב, יום ים עם ויטמין די לעצמות ונמשים חדשים לפנים. לקום בבוקר עם שיר חדש בלב, אופטימיות להולך לבוא, עלייה במשכורת, ירידה במחיר הדירות, צוות גננות מתוגבר ומחויך כל בוקר בגן ושקט בגבולות ישראל. שום דבר לא ישבור אותי! הקור לא מפריע לי לא חודר! בקטנה. ברור.

לממש את זכות הבחירה, כדי להרוויח את הזכות לקטר

כתבה: שירי לוינקופף ויצנר

מכירים את משטרת הקיטורים, זו מהפרסומות של ועדת הבחירות המרכזית? אני ממש אוהבת את הפרסומת הזו, וכאקס-פרסומאית אני גם חושבת שהיא גאונית ונוגעת בדיוק לאנשים כמוני. 

כי אני מקטרת הרבה. מודה. לקטר זה תחביב ישן שלי, ירשתי אותו מאבותיי הפולנים.

(*אני פולנייה אמיתית. גם בזה מודה, במידה ושם המשפחה שלי, חוסר היכולת שלי להשתזף כמו שצריך והשנאה שלי לחריף עדיין לא הסגירו אותי).

כן, אני גם מתלוננת הרבה, ולמרות שזו תכונה כאילו-פולנית-כזאת, זה די ברור ש״קוטריי״ זה ספורט לאומי ישראלי. איך אנחנו אוהבים לקטר, ולהתבכיין, ולהתלונן על מר גורלנו. ועל יוקר המחיה. ואין פה כדורגל. והממשל רקוב. והחינוך גרוע. ולהתלונן על הפלסטינים. ועל האמריקאים. ועל ביבי. ועל ציפי. והחרדים האלה. והחילונים האלה. ועל... עזבו, אנחנו מתים על זה. ולא עושים עם זה כלום. מעלים סטטוסים בפייסבוק, מצייצים בטוויטר, משתפים גגים בוואטסאפ ומרגישים מה-זה פעילים חברתית. 

שלא תבינו לא נכון, אני לא יקירת המעורבות החברתית עלי אדמות. לא הייתי פעילה בשום מפלגה או עמותה, ואם עשיתי לייק בפייסבוק לביבי או למרצ זה היה ממש בהיסח הדעת ולא התכוונתי בכלל - נשבעת. וגם אני מקטרת המון, כמו שאמרתי, ולא עושה עם זה כלום.לא הלכתי לכיכר המדינה ב׳הפגנת המיליון׳, ולא נכחתי בעצרת בכיכר רבין מאז הרצח. לפעמים רציתי, וברוב הפעמים ממש לא. כמו הרבה מחבריי, גם לי יש צורך להגיד המון, וצורך לעשות כלום בעניין. לא כי אני אדישה, ולא כי לא איכפת לי, פשוט כי אין לי זמן, סבלנות ואת האופי לזה.

ובדיוק בגלל זה יש לנו את יום שלישי. זה היום שלנו, המקטרים מכל הקשת הפוליטית, להגיד את שלנו. אולי לא נקבל על זה לייקים, אבל רק ככה נהיה ראויים לזכות הדמוקרטית הבסיסית שלנו: הזכות לקטר עד הבחירות הבאות. 

אז יאללה, לכו להצביע. 

50 גוונים של ספונטניות

כתבה: דורין הרשקוביץ חביס

אז בתוך כל הטירוף של מירוץ החיים הצלחתי להיות ספונטנית בסופ״ש הזה (ממש כמו פעם כשהייתי רווקה וספונטניות הייתה אולי אחת התכונות היותר דומיננטיות שלי) והלכתי לסרט ״50 גוונים של אפור״. 

בניגוד להרבה אחרים, כולל חן שמש שבאה איתי, אני לא קראתי את הספר ויותר מזה: אפילו לא עשיתי איזה תחקיר קצר על מה הוא. רק ידעתי שזה ׳סרט בנות׳ אז ברור שזרמתי כי מה כבר יכול להיות רע בו?

איך שרדתי ״בית מארח״

כתבה: חן הלל מולי

קודם כל, אם יש מישהו שלא יודע מה זה ״בית מארח״, אז זו פעילות שבה בית הספר או הגן מאלץ אותנו ההורים לארח מספר ילדים, שלרוב אינם נמנים על החבורה הקבועה של ילדינו (ולרוב אין סיכוי שיהיו חברים שלהם) לשעתיים של ״בונדינג״. 

סיוט. לא יכל להיות שבוע יותר עמוס לארח אותם. 

דווקא בשבוע הזה לגדול שלי יש יום הולדת ודווקא באותו שבוע בעלי בחו״ל, ודווקא ממש הייתי חייבת להזמין את כל המשפחה יום לפני ל״על האש״, ודווקא הייתי חייבת להזמין את כל החבורה של הבן שלי למיני יומהולדת ביום שאחרי, כדי שיהיה לו כיף. לא יכולתי להעמיס על עצמי יותר...

רק אהבה מביאה אהבה - מאוהבת במחזמר שיער

כתבה: שיר טימור

יום חמישי הגיע, 5 פעמים כי טוב. 

אמא, אחותי ואני עושות את דרכנו מעיר היהלומים אל העיר הגדולה, למחזמר בקאמרי - שיער!

יציאה מוקדמת יחסית והשארת בעל+3 , ומאחוריי המבול.

חונות, עולות, אוכלות, והנה אנחנו מוכנות ומזומנות 

מודה ומתוודה - במחצית הראשונה זזתי בכסא באי נוחות...ייתכן והתחושה הזו גברה בעקבות החברה שישבה לצידי. 

אחר הצהריים ב״בית של יעל״, או: הרהורים על הורות טובה

כתבה: חן שמש סמואל

אמר לי אתמול איזה אבא: ״אני, מוכן לעבוד בבניין, מוכן לעבוד בעבודת כפיים... רק לא לאסוף בכל יום את הילדים מהגן ולהיות איתם כל יום מחדש״. האם הוא היחיד שאומר ת׳אמת?! האמת הזו הופכת אותו לאבא פחות טוב?! או אולי זה דווקא הופך אותו לבעל נפלא (שכן הוא אסיר תודה לאשתו על כך שהיא עושה כל יום איסופים אינסופיים...)?

איך הגענו לבלוג הזה, וקצת הגיגים על טכנולוגיה

כתבה: שיר טימור

אז עלה לו הרעיון הזה, הבלוג המשותף הזה, תוך כדי התכתבות וואטסאפית יומיומית שגרתית בקבוצה שלנו (שבקצב מסחרר משתנה שמה עפ״י קצב הפעילות, העידכונים והמפגשים שלנו...). הרי אנחנו חופרות בלי הפסקה, למה לא לחלוק את זה עם העולם? המלצות, מסעדות, מתכונים, תרופות סבתא, תרופות נרקוטיות, סיפורי מורות וגננות, חתונות, בריתות, נזלות, שפעות, הברקות של הילדים, תלונות על הבעלים. בתכלס הוואטסאפ שלנו הוא סוג של YNET , פינת ״ברכה בודקת״, שפוגשת את מאמזון בקטנה. 

העוגה שגרמה לחן לבכות

כתבה: חן הלל-מולי

פרולוג. 

פעם הייתה לי דודה אחת, יפהפיה, שחומה, עם עיניים ירוקות. לצערי היא כבר לא איתנו.

המשפחה המורחבת הייתה נפגשת בכל חג ותמיד הייתה עוגה אחת, אחת ויחידה, עם שכבות, מעלפת... 

שנים חלפו והיא כבר לא איתנו, אבל הטעם של העוגה פשוט לא יצא לי לעולם מהפה. 

טעמתי כל כך הרבה עוגות במרוצת השנים אבל לא! זה לא אותו טעם! בכל פעם טעמתי והתאכזבתי.

החברה המושבניקית - דברת גרנט אג׳י

טוב תקשיבו. אני זאת שמעכבת את הבלוג ... אני זאת שלא יודעת לכתוב בלוגים.  

אבל לא אאכזב חבורה מגובשת של שמונה בנות אז אכתוב על עצמי, 

למרות שאין לי זמן ועדיין לא הבנתי איך מיישמים את כל תיאוריות ניהול הזמן.