המלכה מימי | Queen Mimi

שירי לוינקופף ויצנר
כמו הרבה סרטים דוקומנטריים אחרים, סוד ההצלחה הוא של ״המלכה מימי״ הוא בכלל ברעיון. מדהים שיניב רוקח, שחקן ישראלי המתפרנס כבריסטה בסנטה מוניקה, הוא זה שחשב על זה קודם. הלוא מימי היא סלבריטאית מקומית. אין תושב בעיירה הקליפורנית שלא מכיר אותה. ועם כל כך הרבה ״אנשי תעשייה״ הוליוודיים שחיים שם, מכירים אותה ומתהדרים בתואר ״חברים של מימי״ קשה להאמין שאף אחד לא חשב על זה קודם.

השיעור שנתנה לי מימי

שיר טימור

מסתבר שאחרי שאת רואה את "המלכה מימי", סרט דוקומנטרי בו הכוכבת היא הומלסית בשנות ה-90 לחייה (בזמן שאת בשנות ה-30 וקצת לחייך) את מגלה שיש, תמיד, בכל סיטואציה, בכל תקופה, בכל משבר - מקום לאופטימיות.

עם הבמאי, יניב רוקח, בפסטיבל הסרטים בחיפה

הקמפינג-ים הראשון שלי

כתבה: דורין הרשקוביץ-חביס

עם הרבה הכנה מראש, הרבה התראות על ״נבוא מאורגנים לשינה אבל קשה לי להאמין שנישאר״ ובעיקר הרבה לחץ ועידוד מהחברות, לקחתי הרבה אויר. בבוקר יום שישי ארזתי תיק, אוכל, אוהל, צידנית (את זה בעצם איתן ארז) ואת הילדודס שלנו ויצאנו לדרך.

נקודת שבירה #1 - ההתחפרות

8 דברים שלמדנו על אהבה

הנה כמה דברים שלמדנו על אהבה, ובגיל 36 אנחנו מרגישות מספיק אפויות בשביל לחלוק את זה עם העולם.

#1 האהבה שלך והחברות שלך

אוהב אמיתי יודע, שזה הוא והחברות שלך, לא בהכרח תמיד בסדר הזה. הוא גם יודע, שהאהבה שלך לחברות שלך היא סוג של דלק למכונית האהבה שלכם, והוא ישמח לשלוח אותך מדי פעם לתחנה לתדלוק.

#2 אהבה יכולה לקחת אותך רחוק

כמה רחוק? לסנגל. לארצות הברית. לחיפה, לעמיקם. אהבה אמיתית תיקח אותך הכי רחוק מהבית, אבל את תהיי לגמרי בסבבה עם זה - כי אין מדינה לאהבה, ואנחנו מתות על צביקה פיק.

#3 אהבה זה עניין של ויתורים

פתאום לא באמת אכפת לך לצפות ב״הרפתקאותיהם של דייגי הטונה״ בדיסקברי צ׳אנל, במקום עוד פרק של ״האישה הטובה״, את לא מפחדת לעלות על אופנוע ומודה בכיף שהילדים דומים יותר לצד שלו. טוב, אולי לא בכיף, אבל מודה. 

#4 אהבה ועבודה עם נסיעות לחו״ל

אהבה אמיתית פורחת גם במקרים כאלה, כשאחד מכם מבקר בנתב״ג יותר מבגן של הילדים. רק חשוב לשמור על כמה כללים ברורים: לא רבים ביומיים שלפני המראה, לא רבים ביומיים שאחרי נחיתה ולעולם, אבל לעולם, לא משאירים אם חד-הורית-זמנית בסופי שבוע.

#5 אהבה זה ביזנס לכל דבר

גם באהבות הכי גדולות טמון יסוד אסטרטגי חזק של חתירה למטרה וטקטיקות ניהול משא ומתן. כך למשל למדנו שאת כל הבקשות הגרנדיוזיות לגבי ״אילת עם חברות״ או ״תאילנד עם אמא ואחותי״ רצוי לבצע טלפונית, כשהאהבה שלך בחו״ל או בערב בנים, בדיוק ברגע שרגשות האשם שלו ברמות שיא. 

#6 אהבה וסקס

בואו נסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד - הנוסחא מאוד פשוטה. מספר הפעמים שהחברות שלך עושות סקס בשבוע = מספר הפעמים שהן מדווחות שהן עושות פחות מספר הפעמים שהן היו רוצות לעשות. אז שחררי. לתת לך ללכת ישר לישון גם בלי שתהיה לך מיגרנה, את זה רק אהבה אמיתית תיתן לך.

#7 אהבה קשוחה

אהבה אמיתית זה לדעת לתת את הבעיטה המתחשבת בזוית הנכונה, כזו שתגרום לו להפסיק כבר לנחור אבל תשמור על כל אבריו שלמים ובריאים.

#8 אהבה ממבט ראשון

אהבה ממבט ראשון היא קצת אובר-רייטד. כשאוהבים גם אחרי שניים, שלושה ומאה אלף מבטים - זו אהבה אמיתית.

חג אהבה שמח !

(שוב) אילת, והפעם במשפחתית-לוחצת

יציאה לילית עם הבכורים

כתבה: חן שמש סמואל

אחת לשנה אני מקבלת הזדמנות, מן הזדמנות פז כזו, לחזור להיות הילדה של ההורים שלי. להיות מן אשה-ילדה שכזו:

שדואגים לה

אורזים לה

שומרים לה

סוחבים לה

ברגעים אלו ממש, אני מממשת הזדמנות שכזו.

מה שקורה באילת, נשאר באילת

הרגע הזה שאת משאירה מאחור את הילדים המבואסים והבעל המבוהל ושוכחת לרגע בת כמה את. הרגע הזה שאת פוגשת את להקת כוורת בשדה דב ומבקשת סלפי כמו גרופית בת 12. הרגע הזה שהקב״ט של המלון אומר עליכן בקשר ״הנה אלו מהמסיבת רווקות״. הרגע הזה שאת מבינה שזה היה קצר מדי, אבל אם לא נחזור הביתה - איך ניסע עוד פעם?  

בשביל כל הרגעים האלה – את חייבת, פשוט חייבת, ליסוע עם החברות לאילת.

הנה עשרת הדיברות שלנו לחופשה המושלמת.

you had me at hello

חיים בעולם ציני, את משלימה אותי, הייתי שלך ב׳שלום׳.
וכל זה בסצינה מביכה בסלון

כתבה: שירי לוינקופף ויצנר

הבוקר קיבלתי עוד ניוזלטר, מאחד מאתרי האופנה האהובים עליי בארה״ב.
הכותרת היתה: you complete me. מאיפה זה מוכר לי? זה עוד אחד מהמשפטים האלמותיים מהקולנוע, זה ברור. אבל איזה?
לרגע עלה לי ״ריקוד מושחת״, אבל זה לא. מה יהיה יותר מהיר: גוגל, יוטיוב או קבוצת חברים הזויים בוואטסאפ שזוכרים את כל הסרטים של הניינטיז בעל פה? ברור שזה.התשובה הגיע תוך שניות. ג׳רי מגווייר.

תחרות הדיאטה של 8team (או - מיעוט משתתפים מבטיח מדליה)

כתבה: שיר טימור

ביום שבת, 25.4.15  זה קרה. 

המיקום: מושב עמיקם.

הנוכחים: חבורת החברות + בעלים + ילדים. 

הקש ששבר את גב הגמל: המשקל שדוברת הנחיתה לנו ליד הסט גינה ראטן, בפינה האקזוטית עם הצמחייה הירוקה והמים הכחולים.

אחת-אחת עלינו לעמדת הפחד, ונשקלנו בזו אחר זו... והכל תועד. זהו, מיום ראשון מתחילות דיאטה!

אני עוד הייתי מוכנה מיום חמישי שלפני לקרב הדיאטה וידעתי שאני נכנסת לתקופת הצנע, אבל הצהרנו רשמית שהפעם עושות את זה ביחד, ויאללה - תחרות!

הייתי בגן עדן - ועכשיו הלב רגוע

כתבה: חן שמש סמואל

עם רגשות מעורבים (אבל בעיקר רגשות שמחה מהולה באושר עילאי), עליתי לטיסת אל-על לבנגקוק. בדיוטי, עוד הייתי בהכרה: קניתי מתנות ושוקולדים, אמרתי לילדים לילה טוב בפייסטיים,  ואז- עם העלייה למטוס, התנתקתי. (אגב, זה הופך אותי לאמא רעה אם שכחתי את השמות של הילדים שלי?!?!)

״פעם היו לי המון כאלה״ (או למה אמא זרקה את כל הפדלפונים שלה)

שירי לוינקופף ויצנר

שנות ה-70 חזרו, ואני מאושרת. נולדתי ב-79׳, פספסתי בקצת את המלחמות והשלום, את הפדלפון והדיסקו, אז טכנית מותר לי להתרפק על העשור הכי מגניב בהיסטוריה, ולקרוא לזה ״נוסטלגיה״. 

בתור מתבגרת באייטיז וניינטיז, בכל פעם שלבשתי משהו חדש, כזה שהיה טרנד לוהט לגמרי, אמא שלי היתה אומרת: ״פעם היו לי המון כאלה, אני לא מאמינה שזרקתי את זה!״. היא אמרה את זה על הכול. על פלטפורמות, פדלפונים, אוברולים, ג׳ינסים קרועים (היריעה קצרה מלהכיל). לא שאז היה לי שמץ של מושג למה בדיוק היא אומרת את זה, ואיך-בדיוק היה לה בדיוק-כזה אבל השורה התחתונה היא, שאמא שלי זרקה, תרמה, השמידה או איבדה את כל מה שהיום היה יכול להיות פריט וינטג׳ הורס (אז כן אמא, גם אני לא מאמינה שזרקת הכול), והוא יכול היה להיות ש-ל-י. אולי בגלל זה גם אני עושה את טעות-ניהול-מלתחה מס׳ 1 בספר: הפכתי להיות אגרנית. הרי מתישהו זה יחזור. הרי הכול חוזר.

אומרים ש-fashion-wise, הסבנטיז זה עשור נוראי, אומרים שהוא אנטי-פאשן, עשור של ניצחון של הטעם הרע. איזה שטויות. 

הסבנטיז הם גם וגם. גם פאנק וגם דיסקו, גם מקסי וגם מיני, גם שלם וגם ביקיני, גם זכר וגם נקבה. יוניסקס. אנני הול, זיגי סטארדאסט, תחילתו של הג׳נדר בנדר. אז מי שחושב שזה עשור נוראי, לא ממש מבין על מה הוא מדבר. בשנות ה-70׳ הטעם הרע אולי ניצח, אבל זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לאופנה, והוא שינה אותה לנצח. העשור הזה שינה כל כך הרבה דברים, גידל כל כך הרבה כישרונות וקידש כל כך הרבה אייקונים. עם הדוגמנית השחורה הראשונה על השער של הווג, חוזה דוגמנות ראשון של מיליון דולר לאישה ומציאתה של ה״יורשת של קוקו-שאנל״ (דיאן פון פירסטנברג האגדית), זה הוא עשור ששינה המון עבור נשים.

וגם בשביל האימהות שלנו, שהפכו להיות אימהות בפעם הראשונה. 

האימהות של 8team מדגמנות סבנטיז:

עליזה שמש באוברול מושלם. למה זרקת?!

אש אש מדורה , ל"ג בעומר הנה בא

חן שמש סמואל

אני לא יודעת איך גני ילדים היו מתקיימים ללא חגי ישראל.

הנושא המדובר בשבועיים האחרונים, מיד אחרי עצמאות-כמובן ,ל"ג בעומר.

כי מי כמונו זוכרים את השלב של להשאר ערים כל הלילה, להשתין על המדורה בסוף (בויז אונלי) ולגנוב שוקו ולחמניות בחמש בבוקר מהמכולת (אם כי כתבה בוואינט אתמול , נראה של״ג בעומר עבור הטינייג׳רים שינה מעט את פניו, ושוקו ולחמניה זה לא ממש אטרקציה). 

אז אתמול היתה לנו מדורה, התפעלנו מיופיה (בדיוק 3 דק׳), מצבעיה (עוד דקה או שתיים) וכמובן דיברנו על הסכנות הטמונות בה. ״מביטים באש מרחוק״, זה כמובן חשוב למי שהאש מעניינת אותו.

קובה סלק של סבתא רינה

חן שמש סמואל

אתם כבר יודעים שבית הספר שלנו הוא ״בית ספר מפעיל הורים״, והפעם הבקשה הייתה להביא ״מתכון מבית אבא״, עם סיפור אישי לסיבת בחירת המתכון, וגם תמונה תתקבל בברכה. 

אמנם נועם שלי לא אכלן גדול ובטח שלא תבשילים של ממש (כמו רוב הילדים, לא?!)

וגם אני לא ממש בשלנית (אז זה שילוב טוב של אם ובנה), אבל לא יכלתי לצלם מנה נבחרת במסעדה או את עצמנו מזמינים משלוח או לחמם ג׳חנון בדקה במיקרוגל (המנה המועדפת על נועם, בצירוף ביצה קשה. בריאות מישהו?)

נאלצתי לחפש מתכון מקורי. 

מה תירצי להיות כשתהיי גדולה?

החדר של הבנות שלי. ניצול מקסימלי של החלל

כתבה: שיר טימור 

לא פעם, אני מאמינה, כל אחד עוצר ושואל את עצמו מה ירצה להיות כשיהיה גדול.

גם אם הוא גדול וגם אם הוא כבר עושה משהו כגדול.

זו פשוט שאלת בדיקה, בדיקת יחסינו לאן עם עצמנו. לוודא אם טוב לנו במקום שאנחנו נמצאים (תעסוקתית) או בכדי לעשות סיעור מוחות עם עצמנו על עצמנו.

אז שאלתי את עצמי מגיל קטן וכשהייתי קטנה עניתי תמיד-מורה. זה היה ברור לי שזה מה שאני אהיה כשאהיה גדולה וכמו שזה היה ברור לי אז שזה מה שאהיה, היום זה ברור לי שזה מה שכנראה לעולם לא אהיה (מצדיעה לכל המורות באשר הן ומעריכה את עבודתן המאד מורכבת).

התגייסתי, השתחררתי והתחלתי לעבוד בחברה הסלולרית הסגולה והמובילה... ומשם גלגולים של שנים, עשרות מנהלים שמכל אחד השכלתי והנה אני שם היום כעבור xx שנים עדיין נהנת בכל בוקר להגיע לעבודה ובמיוחד לאנשים שסובבים אותי וכמובן משתדלת לעשות את השינוי שאני יכולה לעשות כבורג קטן בשירות ללקוח (אגב, אני היא זו מ״שיחתכם מוקלטת לצורך איכות השירות...״ וזו שמנסה להבין מה היה ממש מצוין או שלא בשירות שניתן לכם). 

אולי קרה לו משהו

כתבה: רחל לוינקופף-אייל, אמא של שירי

״אבא שלי בבורג׳-אל-ברג׳נה״

לא, השכול לא פגע בי באופן ישיר ואישי. אינני מייצגת את משפחת השכול באופן רישמי, אבל אני אחת מאלה שהשכול היה חלק בלתי נפרד מהתודעה, חלק מסדר יום מחשבתי. בשיחות עם "חברותיי לנשק", התברר שלכולנו היו מחשבות טורדניות על הייתכנות של אובדן בני הזוג שלנו, במלחמה הראשונה בסדר המלחמות שעברו עלינו באופן אישי, מלחמת ״שלום הגליל״.

עדיין צרובה בזכרוני התחושה הקשה שמתלווה למחשבה "אולי קרה לו משהו"... במיוחד בתקופה שהתקשורת עם החזית לא התאפשרה, ועדכונים לגבי המצב בשטח לא הגיעו אלי לעיתים קרובות- היה לי זמן רב לתסריטים מאיימים וקשים. מה יקרה אילו?!... איך אפשר להמשיך בלי היקר לי, איך הילדה הקטנה שלי בת ה-3 תתמודד, הילדה שכבר הספיקה ללמוד לומר "בורג'-אל-ברג'נה" ולספר בגאווה לגננת שאבא שלה במלחמה, אי שם, בלבנון.

כן , "הראש" המשיך לעבוד, לא היה רגע דל. כך הוא הטבע האנושי. בעצם התחלתי תהליך הסתגלות למצב משבר עתידי גם אם לא התרחש במציאות. אולי כחלק מהתמודדות עם הקושי, עם חוסר הוודאות, דמיינתי את השכול בעל כורחי. זה היה חזק ממני. הוא כמו ארב לי בפתח, הציץ ופגע.

1983, נתניה, חייל בחופשה מהמלחמה

שערותיי הלבנות הופיעו לראשונה באותה תקופה. הבנתי את המשמעות של המשפט "הזיקנה קפצה עליה". זוהי הרי עדות פיזית לחוויה אמיתית של משבר. תוצאה ישירה של דאגה מתמדת, של הליכה במבואה של השכול. בינתיים רצו כל מיני שמועות שהגיעו אלי באמצעות שליחים שונים, בכל פעם בגרסה שונה: פעם אחת השמועה אמרה שהרופא של היחידה שבה שירת בעלי נפצע, פעם אחרת נהרג... והנה זה בא ונוגע... ולופת ונאחז בי... עד שהתברר שמדובר בשמועה בלבד.

במציאות של חיינו, השכול - גם אם לא פגע בנו ישירות - הוא מנהל אותנו.קוגנטיבית ורגשית. הוא נמצא כאן איתנו כאשר חברים, או שכנים, או עמיתים שלנו איבדו יקיריהם, ואפילו חווים אותו גם תוך צפייה והקשבה באירועי שכול של זרים לנו, מלאי אמפתיה והזדהות.

וגם אני, שלא נפגעתי ישירות מהשכול, הוא ממשיך לגעת בי, לופת ומאיים. תמיד במחשבות.

היום הכי עצוב בשנה

כתבה: שיר טימור כהן צדק

היום הכי עצוב בשנה.

הסיפורים שקורעים את הלב והנשמה, חונקים את  ה׳גולה׳ שבגרון וגורמים לדמעות לזלוג ללא הפסקה.

זה הרי לא הגיוני. זה לא טבעי שהורים יאבדו ילד, שאחים יאבדו אח, שמשפחה שלמה תתהפך בן-רגע וכלום כבר לא ישוב להיות כשהיה.

אבא שלי גדל במשפחה פשוטה, אמא, אבא, זוג אחים. משפחה נורמטיבית אך מוכרת בעיר חדרה.

הנורא מכל קרה ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. השמועות רצו בכל העיר. כולם ידעו חוץ מהם.

אבא שלי, ילד(!) בן 17, איבד את אחיו ה׳גדול׳ גרשון טרטנר ז״ל . הוא היה רק בן 19, כדורגלן בהפועל בית אליעזר, ולמרות שיכל לשרת כספורטאי מצטיין בחר להיות לוחם בגדוד 51 של גולני.

אבא שלי נשאר בן יחיד להוריו, סבא וסבתא היקרים שלי.

ברד לא ירד בדרום ספרד. מזל

כתבה: שירי לוינקופף-ויצנר
לקח לי זמן להסכים להיעדר מליל הסדר. ענייני חינוך טוב לילדיי וכאלה. אבל הייאוש משבועיים וחצי של חופש מבית הספר הכריעו, וגם האהבה שלי לכל מה שנמצא מעבר לנתב״ג הכריעו ויצאנו לחופשה המשפחתית-בהרכב-מלא-מחוץ-לגבולות-ישראל הראשונה שלנו. מצויידת בחפיסת רגיעון בשלוף, ותיק רחצה ייעודי לתרופות (אקמולי, נורופן קידס, אוטידין, ונטולין וכדומה) יצאנו לכבוש את קוסטה דל סול. המסקנה: טיול חובה לכל אחד. בזוגיות או במשפחתיות, ספרד ממש ידידותית למשתמש.

יום השואה הראשון בלי סבתא

פרל פנינה קאופמן
1925-2014

כתבה: אתי טימור, אמא של שיר ובתה של פרל-פנינה קאופמן. 

אמא יקרה שלי.

אני שואלת את עצמי היום במיוחד, מאיפה שאבת את הכוח, את שמחת החיים, את האופטימיות והחוזק לא לוותר.

היית ילדה קטנה בת 12 כשחיות האדם ניתקו אותך ממשפחתך ונלקחת למחנה ההשמדה.

למרות כל הקשיים המחלות, הרעב, הצמא, הקור והגעגוע להורייך ולאחייך, העבודה הקשה - שרדת !!!

לאחר 4 שנים באושוויץ חזרת לביתך בתקווה למצוא את משפחתך אך רק את ואחותך שרדתן ונשארתם בחיים, ממשפחה של אבא, אמא ושמונה ילדים.

למרות כל הצער והכאב ידעת להמשיך הלאה ולהקים משפחה -את הגיבורה שלי!

אתמול בלילה צפיתי בסרט רשימת שינדלר וכל הזמן דמותך עלתה לנגד עיניי ודמעות מילאו אותן.

באמת איני מבינה כמה רוע יכול להיות באנשים וכמה חוזק באחרים שנאחזים בחיים.

המון זכרונות עולים בי, איזו אמא מיוחדת הייתה לי, איזו שמחת חיים.

פנינה ואתי

איך ידעת לעשות מהלימון לימונדה, כמה אותי כילדה קטנה ידעת תמיד לשמח.

את שלא זכית לכל זה בילדותך, ידעת להעניק לי את השמחה.

פנינה (משמאל) עם הילדים, יצחק ואתי

ב-8 השנים האחרונות שלך השמחה נמוגה מעינייך. נפלת, שברת רגל והפכת לסיעודית.

מאז נלקחה ממך העצמאות ושמחת החיים.אוי כמה קשה היה אמא, פתאום הכרתי אמא אחרת כועסת וממורמרת.

אני נאחזת בימים שלפני הנפילה, כל יום חושבת ונזכרת באמא, סבתא לילדיי ונכדיי שהייתה לי.

כמה את חסרה ,איזה חור גדול השארת בלב.

אתמול בערב, ערב יום השואה, היינו כולנו בבית שלך, כל המשפחה כולל נכדים ונינים.

הייתה אוירה של שלווה ושקט, משהו טוב באויר. 

אני יודעת שאת היית שם איתנו הרגשתי אותך בכל רגע , ראיתי אותך בעיניי.

אמא יקרה שלי ,

כבר 5 חודשים מאז שהלכת לעולמך.מקווה שעכשיו כבר לא כואב , מקווה שפגשת שם למעלה את כל משפחתך (אליהם כל כך התגעגעת ובימייך האחרונים ביקשת שכבר יקחו אותך אליהם). 

פנינה ואתי בחתונה של טל, הנכדה

עם הנכדות, שיר וטל

אוהבת אותך כל כך וכמו שאמרת לי בחייך- "אתי נצלי את הימים שאני עוד כאן ",

אז לא הבנתי את משמעות המשפט...

אוהבת ומתגעגעת 

יהי זכרך ברוך, 

בתך אתי

הניצחון האמיתי של פנינה: הדורות הבאים

מה שניסיתי להספיק לפני שירדו לי המים

כתבה: דוברת גרנט אג׳י

אישה, שיא הקריירה ?!?! רק לפני התינוקות או אחרי התינוקות. באמצע זה רק אם את ממש אשת חייל. 

אם את אחת כזאת כמוני ששואפת להגשים את עצמך בעבודה, תמיד לעבוד, ורק במה שאת אוהבת אז הטיפ הכי חשוב שלי אליך: לטחון ת׳תחת שלך (סליחה על הביטוי) בעבודה עד שהתינוק/ת הראשונה יוצאת לך מהבטן.

סיבות לאופטימיות בערב החג

כתבה: חן הלל מולי

 

ה"עורכת" ביקשה פוסט אופטימי.

אז יש לי המון מה לומר.. אני אופטימית כי יש לי שניצל טרי לשבת מתי שבא לי בעוד שיש כאלה שאין להם ושצריכים תרומה כדי שיהיה להם חג או ארוחת שישי כמו שצריך.

אני אופטימית כי בא לי פירה מהמם ויש לי תמיד את המצרכים הדרושים בזמן שאני מקבלת מיסרון של פתחון לב .

אני אופטימית כי כשבא לי לפנק את אחותי לארוחת הערב המשפחתית בתותים וקצפת אז אין בעיה לקפוץ לסופר ולקנות.

אני אופטימית כי יש לי כח ללכת לסטודיו סי 3 פעמים בשבוע ולהרגיש טוב עם עצמי.

אני אופטימית כי כשבא לי לקנות איזה בגד או ללכת לעשות ציפורניים, אני לא צריכה לחשוב פעמיים.

אני אופטימית כי אני מאמינה שאצליח להוריד את השלושה קילוגרמים שתקועים לי בישבן מאז הלידה.

ויותר מזה אני אומרת תודה. לעצמי , לחברות המהממות שלי והכי-הכי לבעלי המלך.
אופטימיות זה אני
 

חן

 

 

 

יום אחד עוד תתגעגעי לכל זה

כתבה: חן שמש סמואל.
אם אף פעם לא היו לכם תאומים בני שלוש וחצי, פשוט לא תוכלו להבין איזה דבר זה. לעזאזל, לי יש תאומים בני שלוש וחצי, ואפילו אני לא מסוגלת להבין איזה דבר זה. מה יש שם, ביניהם, איזה מין חיבור מטורלל קושר את שניהם יחד?! גם כשאנחנו עם המון אנשים וילדים, חברים או משפחה, בסוף תמיד תראו את שניהם חוזרים זה לזו, יושבים ומדברים ביניהם בג'יבריש המשונה שיש להם. ״צ׳וצו׳לון בבי״ לוטם אומרת לו. ״שומי צ׳וצ׳ית דולה בולה״ הוא עונה לה. וככה הם מדברים שעות.

אי אפשר איתן, ואי אפשר בלעדיהן (או: האם טעיתי כשויתרתי על העוזרת?)

כתבה (ושיפשפה): שיר טימור

מציצה ומקנאה בחלון של השכנה 

 אחרי מקלחת רותחת נשכבת לי רגל על רגל על השזלונג האהוב שלי בסלון ומחכה שהמשאית עם המדליות תגיע. אחה״צ קשה עבר על כוחותינו: חזרתי מהעבודה נחושה והתלבשתי על הבית!

אולי זו אוירת הפסח, אולי אלה עשרת הטיפים לניקיון שקראתי היום בסלונה, ואולי זה פשוט החלון של השכנה שהיה מבריק יותר משלי...

מנקה וחושבת, ומנקה וחושבת, האם אי פעם תהיה תשובה חד משמעית לסוגיית ה״עוזרת״?!

האם היתרונות בלהעסיק אותה עולים על החסרונות?!

הרי זה לא שלא היתה לי אחת או שתיים או מי סופר כמה... פשוט מתישהו מגיע השלב שהן מפסיקות לעשות עבודתן נאמנה, שלב שבו ה״לא נעים לי להעיר״ גובר כנראה על ראיית ה- 6/6 שלנו, השלב שבו משהו שם לא באמת עובד עד הסוף, ואולי הכסף שלנו נזרק לחינם, והבית לא באמת נקי כמו שקיווינו בדימיון שלנו.

הרי אף אחד לא ינקה את הבית שלנו באמת כמו שאנחנו רוצים, ייתכן וגם לא אנחנו בעצמנו, כנראה. זה לא פשוט, זו עבודת פרך, ואני לא אובססיבית לניקיון, אבל... בא לי! בא לי להיות ״האחת״ או למצוא את ״האחת״ שתעשה את זה מושלם! כל כך מושלם, שכשאני אעביר את האצבע בכל חור בבית ולעולם לא אמצא בו אבק; ושהחלונות שלי יבריקו כמו החלונות של השכנה, אם לא יותר; ושארגיש שמיטב כספי מקבל תגמול הוגן והולם; ושלא ארגיש יותר לעולם שהעוזרת שלי כבר 4 שעות צוחקת עליי ושעה נוספת על הלקוחה הבאה... (ברור שלא כולן ככה ויש כאלה עוזרות שמבריקות ודקה לא נחות, אבל מזלי לא התמזל ולא דגתי לי אחת כזו מעולם). 

ולכן החלטנו פה אחד, החלטה משפחתית-זוגית ואחראית שאנחנו לא צריכים אותן! אנחנו נעשה את זה ביחד, בגבורה ובדרך הטובה ביותר. והכסף לא ייזרק לחינם. והבית יהיה נקי ומצוחצח. וכל אצבע שתעבור לבדוק את האבק תצא מבריקה יותר משהיתה קודם. 

אז זה קרה. אחה״צ החצי לקח את הילדים לסופר ואני נכנסתי ל-mood: הברקתי חלונות, פרקט, אבק, מצעים, שטיחים, שירותים ותוך כדי מהרהרת וחושבת... 

רגע אחד מצדיקה את ההחלטה, ורגע מתוסכלת ממנה...

האם אי פעם נפצח את סוגיית העוזרת?
כנראה שאת המשפט ״אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן״ כתבו במקור על עוזרות הבית. 

כנראה שאין תשובה אחת נכונה.

כנראה שבמקרה הזה כל התשובות נכונות. 

המשאית עם המדליות בכל מקרה הגיעה!

נ.ב
מישהי יכולה להמליץ לי על עוזרת?

הגננים הקטנים שלי

חזרתי הביתה מהעבודה, וכהרגלי חשבתי לי איך אני מעבירה את אחר הצהריים עם הילדודס... יש לגדול חוג, ואחרי זה פנויים לגמרי.

בדרך הביתה ישנה משתלה מהממת שאני אוהבת לעיתים לעבור בה, (המשתלה בגשר הארי בקרית השרון, נתניה).

נכנסתי, הסתובבתי, והוקסמתי מכל הפרחים והצמחים. אספתי לי כמה שתילי נענע, לואיזה ופרחי ביגוניה בצבע אפרסק מושלם. קניתי לבנים כלי עבודה מיניאטוריים צבעוניים מקסימים. 

כבר אז הבנתי שבאחר-הצהריים הזה לא יהיה לי משעמם!

אחרי החוג עוד נפגשנו עם חברים, עצרנו בגינה (ועלינו הביתה כי קפאנו), קצת משחקים, ארוחת ערב ואז התפננו לעבודה במרפסת. 

פינינו מקום באדניות. 

הוצאנו את השתילים הישנים. 

עדרנו, גרפנו, ליכלכנו. וממש ממש נהננו. 

הילדים עבדו גם עם הכלים וגם בעבודת כפיים, ממש כמו גננים קטנים. ולא פחות חשוב, יצא מהמם - ממש ״הרים״ את המרפסת.

לסיכום, פעילות מעולה. הילדים חוו עבודת גינון קלה ותחושת עשייה, והכי חשוב: יש לי נענע ולואיזה טריות ל׳מי נענע׳ (הגדול שלי חולה על מי נענע, כלכך בריא ומרווה). 

תיהנו!

חן הלל מולי