אולי קרה לו משהו

כתבה: רחל לוינקופף-אייל, אמא של שירי

״אבא שלי בבורג׳-אל-ברג׳נה״

לא, השכול לא פגע בי באופן ישיר ואישי. אינני מייצגת את משפחת השכול באופן רישמי, אבל אני אחת מאלה שהשכול היה חלק בלתי נפרד מהתודעה, חלק מסדר יום מחשבתי. בשיחות עם "חברותיי לנשק", התברר שלכולנו היו מחשבות טורדניות על הייתכנות של אובדן בני הזוג שלנו, במלחמה הראשונה בסדר המלחמות שעברו עלינו באופן אישי, מלחמת ״שלום הגליל״.

עדיין צרובה בזכרוני התחושה הקשה שמתלווה למחשבה "אולי קרה לו משהו"... במיוחד בתקופה שהתקשורת עם החזית לא התאפשרה, ועדכונים לגבי המצב בשטח לא הגיעו אלי לעיתים קרובות- היה לי זמן רב לתסריטים מאיימים וקשים. מה יקרה אילו?!... איך אפשר להמשיך בלי היקר לי, איך הילדה הקטנה שלי בת ה-3 תתמודד, הילדה שכבר הספיקה ללמוד לומר "בורג'-אל-ברג'נה" ולספר בגאווה לגננת שאבא שלה במלחמה, אי שם, בלבנון.

כן , "הראש" המשיך לעבוד, לא היה רגע דל. כך הוא הטבע האנושי. בעצם התחלתי תהליך הסתגלות למצב משבר עתידי גם אם לא התרחש במציאות. אולי כחלק מהתמודדות עם הקושי, עם חוסר הוודאות, דמיינתי את השכול בעל כורחי. זה היה חזק ממני. הוא כמו ארב לי בפתח, הציץ ופגע.

1983, נתניה, חייל בחופשה מהמלחמה

שערותיי הלבנות הופיעו לראשונה באותה תקופה. הבנתי את המשמעות של המשפט "הזיקנה קפצה עליה". זוהי הרי עדות פיזית לחוויה אמיתית של משבר. תוצאה ישירה של דאגה מתמדת, של הליכה במבואה של השכול. בינתיים רצו כל מיני שמועות שהגיעו אלי באמצעות שליחים שונים, בכל פעם בגרסה שונה: פעם אחת השמועה אמרה שהרופא של היחידה שבה שירת בעלי נפצע, פעם אחרת נהרג... והנה זה בא ונוגע... ולופת ונאחז בי... עד שהתברר שמדובר בשמועה בלבד.

במציאות של חיינו, השכול - גם אם לא פגע בנו ישירות - הוא מנהל אותנו.קוגנטיבית ורגשית. הוא נמצא כאן איתנו כאשר חברים, או שכנים, או עמיתים שלנו איבדו יקיריהם, ואפילו חווים אותו גם תוך צפייה והקשבה באירועי שכול של זרים לנו, מלאי אמפתיה והזדהות.

וגם אני, שלא נפגעתי ישירות מהשכול, הוא ממשיך לגעת בי, לופת ומאיים. תמיד במחשבות.

היום הכי עצוב בשנה

כתבה: שיר טימור כהן צדק

היום הכי עצוב בשנה.

הסיפורים שקורעים את הלב והנשמה, חונקים את  ה׳גולה׳ שבגרון וגורמים לדמעות לזלוג ללא הפסקה.

זה הרי לא הגיוני. זה לא טבעי שהורים יאבדו ילד, שאחים יאבדו אח, שמשפחה שלמה תתהפך בן-רגע וכלום כבר לא ישוב להיות כשהיה.

אבא שלי גדל במשפחה פשוטה, אמא, אבא, זוג אחים. משפחה נורמטיבית אך מוכרת בעיר חדרה.

הנורא מכל קרה ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. השמועות רצו בכל העיר. כולם ידעו חוץ מהם.

אבא שלי, ילד(!) בן 17, איבד את אחיו ה׳גדול׳ גרשון טרטנר ז״ל . הוא היה רק בן 19, כדורגלן בהפועל בית אליעזר, ולמרות שיכל לשרת כספורטאי מצטיין בחר להיות לוחם בגדוד 51 של גולני.

אבא שלי נשאר בן יחיד להוריו, סבא וסבתא היקרים שלי.

ברד לא ירד בדרום ספרד. מזל

כתבה: שירי לוינקופף-ויצנר
לקח לי זמן להסכים להיעדר מליל הסדר. ענייני חינוך טוב לילדיי וכאלה. אבל הייאוש משבועיים וחצי של חופש מבית הספר הכריעו, וגם האהבה שלי לכל מה שנמצא מעבר לנתב״ג הכריעו ויצאנו לחופשה המשפחתית-בהרכב-מלא-מחוץ-לגבולות-ישראל הראשונה שלנו. מצויידת בחפיסת רגיעון בשלוף, ותיק רחצה ייעודי לתרופות (אקמולי, נורופן קידס, אוטידין, ונטולין וכדומה) יצאנו לכבוש את קוסטה דל סול. המסקנה: טיול חובה לכל אחד. בזוגיות או במשפחתיות, ספרד ממש ידידותית למשתמש.

יום השואה הראשון בלי סבתא

פרל פנינה קאופמן
1925-2014

כתבה: אתי טימור, אמא של שיר ובתה של פרל-פנינה קאופמן. 

אמא יקרה שלי.

אני שואלת את עצמי היום במיוחד, מאיפה שאבת את הכוח, את שמחת החיים, את האופטימיות והחוזק לא לוותר.

היית ילדה קטנה בת 12 כשחיות האדם ניתקו אותך ממשפחתך ונלקחת למחנה ההשמדה.

למרות כל הקשיים המחלות, הרעב, הצמא, הקור והגעגוע להורייך ולאחייך, העבודה הקשה - שרדת !!!

לאחר 4 שנים באושוויץ חזרת לביתך בתקווה למצוא את משפחתך אך רק את ואחותך שרדתן ונשארתם בחיים, ממשפחה של אבא, אמא ושמונה ילדים.

למרות כל הצער והכאב ידעת להמשיך הלאה ולהקים משפחה -את הגיבורה שלי!

אתמול בלילה צפיתי בסרט רשימת שינדלר וכל הזמן דמותך עלתה לנגד עיניי ודמעות מילאו אותן.

באמת איני מבינה כמה רוע יכול להיות באנשים וכמה חוזק באחרים שנאחזים בחיים.

המון זכרונות עולים בי, איזו אמא מיוחדת הייתה לי, איזו שמחת חיים.

פנינה ואתי

איך ידעת לעשות מהלימון לימונדה, כמה אותי כילדה קטנה ידעת תמיד לשמח.

את שלא זכית לכל זה בילדותך, ידעת להעניק לי את השמחה.

פנינה (משמאל) עם הילדים, יצחק ואתי

ב-8 השנים האחרונות שלך השמחה נמוגה מעינייך. נפלת, שברת רגל והפכת לסיעודית.

מאז נלקחה ממך העצמאות ושמחת החיים.אוי כמה קשה היה אמא, פתאום הכרתי אמא אחרת כועסת וממורמרת.

אני נאחזת בימים שלפני הנפילה, כל יום חושבת ונזכרת באמא, סבתא לילדיי ונכדיי שהייתה לי.

כמה את חסרה ,איזה חור גדול השארת בלב.

אתמול בערב, ערב יום השואה, היינו כולנו בבית שלך, כל המשפחה כולל נכדים ונינים.

הייתה אוירה של שלווה ושקט, משהו טוב באויר. 

אני יודעת שאת היית שם איתנו הרגשתי אותך בכל רגע , ראיתי אותך בעיניי.

אמא יקרה שלי ,

כבר 5 חודשים מאז שהלכת לעולמך.מקווה שעכשיו כבר לא כואב , מקווה שפגשת שם למעלה את כל משפחתך (אליהם כל כך התגעגעת ובימייך האחרונים ביקשת שכבר יקחו אותך אליהם). 

פנינה ואתי בחתונה של טל, הנכדה

עם הנכדות, שיר וטל

אוהבת אותך כל כך וכמו שאמרת לי בחייך- "אתי נצלי את הימים שאני עוד כאן ",

אז לא הבנתי את משמעות המשפט...

אוהבת ומתגעגעת 

יהי זכרך ברוך, 

בתך אתי

הניצחון האמיתי של פנינה: הדורות הבאים

מה שניסיתי להספיק לפני שירדו לי המים

כתבה: דוברת גרנט אג׳י

אישה, שיא הקריירה ?!?! רק לפני התינוקות או אחרי התינוקות. באמצע זה רק אם את ממש אשת חייל. 

אם את אחת כזאת כמוני ששואפת להגשים את עצמך בעבודה, תמיד לעבוד, ורק במה שאת אוהבת אז הטיפ הכי חשוב שלי אליך: לטחון ת׳תחת שלך (סליחה על הביטוי) בעבודה עד שהתינוק/ת הראשונה יוצאת לך מהבטן.

סיבות לאופטימיות בערב החג

כתבה: חן הלל מולי

 

ה"עורכת" ביקשה פוסט אופטימי.

אז יש לי המון מה לומר.. אני אופטימית כי יש לי שניצל טרי לשבת מתי שבא לי בעוד שיש כאלה שאין להם ושצריכים תרומה כדי שיהיה להם חג או ארוחת שישי כמו שצריך.

אני אופטימית כי בא לי פירה מהמם ויש לי תמיד את המצרכים הדרושים בזמן שאני מקבלת מיסרון של פתחון לב .

אני אופטימית כי כשבא לי לפנק את אחותי לארוחת הערב המשפחתית בתותים וקצפת אז אין בעיה לקפוץ לסופר ולקנות.

אני אופטימית כי יש לי כח ללכת לסטודיו סי 3 פעמים בשבוע ולהרגיש טוב עם עצמי.

אני אופטימית כי כשבא לי לקנות איזה בגד או ללכת לעשות ציפורניים, אני לא צריכה לחשוב פעמיים.

אני אופטימית כי אני מאמינה שאצליח להוריד את השלושה קילוגרמים שתקועים לי בישבן מאז הלידה.

ויותר מזה אני אומרת תודה. לעצמי , לחברות המהממות שלי והכי-הכי לבעלי המלך.
אופטימיות זה אני
 

חן

 

 

 

יום אחד עוד תתגעגעי לכל זה

כתבה: חן שמש סמואל.
אם אף פעם לא היו לכם תאומים בני שלוש וחצי, פשוט לא תוכלו להבין איזה דבר זה. לעזאזל, לי יש תאומים בני שלוש וחצי, ואפילו אני לא מסוגלת להבין איזה דבר זה. מה יש שם, ביניהם, איזה מין חיבור מטורלל קושר את שניהם יחד?! גם כשאנחנו עם המון אנשים וילדים, חברים או משפחה, בסוף תמיד תראו את שניהם חוזרים זה לזו, יושבים ומדברים ביניהם בג'יבריש המשונה שיש להם. ״צ׳וצו׳לון בבי״ לוטם אומרת לו. ״שומי צ׳וצ׳ית דולה בולה״ הוא עונה לה. וככה הם מדברים שעות.