״פעם היו לי המון כאלה״ (או למה אמא זרקה את כל הפדלפונים שלה)

שירי לוינקופף ויצנר

שנות ה-70 חזרו, ואני מאושרת. נולדתי ב-79׳, פספסתי בקצת את המלחמות והשלום, את הפדלפון והדיסקו, אז טכנית מותר לי להתרפק על העשור הכי מגניב בהיסטוריה, ולקרוא לזה ״נוסטלגיה״. 

בתור מתבגרת באייטיז וניינטיז, בכל פעם שלבשתי משהו חדש, כזה שהיה טרנד לוהט לגמרי, אמא שלי היתה אומרת: ״פעם היו לי המון כאלה, אני לא מאמינה שזרקתי את זה!״. היא אמרה את זה על הכול. על פלטפורמות, פדלפונים, אוברולים, ג׳ינסים קרועים (היריעה קצרה מלהכיל). לא שאז היה לי שמץ של מושג למה בדיוק היא אומרת את זה, ואיך-בדיוק היה לה בדיוק-כזה אבל השורה התחתונה היא, שאמא שלי זרקה, תרמה, השמידה או איבדה את כל מה שהיום היה יכול להיות פריט וינטג׳ הורס (אז כן אמא, גם אני לא מאמינה שזרקת הכול), והוא יכול היה להיות ש-ל-י. אולי בגלל זה גם אני עושה את טעות-ניהול-מלתחה מס׳ 1 בספר: הפכתי להיות אגרנית. הרי מתישהו זה יחזור. הרי הכול חוזר.

אומרים ש-fashion-wise, הסבנטיז זה עשור נוראי, אומרים שהוא אנטי-פאשן, עשור של ניצחון של הטעם הרע. איזה שטויות. 

הסבנטיז הם גם וגם. גם פאנק וגם דיסקו, גם מקסי וגם מיני, גם שלם וגם ביקיני, גם זכר וגם נקבה. יוניסקס. אנני הול, זיגי סטארדאסט, תחילתו של הג׳נדר בנדר. אז מי שחושב שזה עשור נוראי, לא ממש מבין על מה הוא מדבר. בשנות ה-70׳ הטעם הרע אולי ניצח, אבל זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לאופנה, והוא שינה אותה לנצח. העשור הזה שינה כל כך הרבה דברים, גידל כל כך הרבה כישרונות וקידש כל כך הרבה אייקונים. עם הדוגמנית השחורה הראשונה על השער של הווג, חוזה דוגמנות ראשון של מיליון דולר לאישה ומציאתה של ה״יורשת של קוקו-שאנל״ (דיאן פון פירסטנברג האגדית), זה הוא עשור ששינה המון עבור נשים.

וגם בשביל האימהות שלנו, שהפכו להיות אימהות בפעם הראשונה. 

האימהות של 8team מדגמנות סבנטיז:

עליזה שמש באוברול מושלם. למה זרקת?!

אש אש מדורה , ל"ג בעומר הנה בא

חן שמש סמואל

אני לא יודעת איך גני ילדים היו מתקיימים ללא חגי ישראל.

הנושא המדובר בשבועיים האחרונים, מיד אחרי עצמאות-כמובן ,ל"ג בעומר.

כי מי כמונו זוכרים את השלב של להשאר ערים כל הלילה, להשתין על המדורה בסוף (בויז אונלי) ולגנוב שוקו ולחמניות בחמש בבוקר מהמכולת (אם כי כתבה בוואינט אתמול , נראה של״ג בעומר עבור הטינייג׳רים שינה מעט את פניו, ושוקו ולחמניה זה לא ממש אטרקציה). 

אז אתמול היתה לנו מדורה, התפעלנו מיופיה (בדיוק 3 דק׳), מצבעיה (עוד דקה או שתיים) וכמובן דיברנו על הסכנות הטמונות בה. ״מביטים באש מרחוק״, זה כמובן חשוב למי שהאש מעניינת אותו.

קובה סלק של סבתא רינה

חן שמש סמואל

אתם כבר יודעים שבית הספר שלנו הוא ״בית ספר מפעיל הורים״, והפעם הבקשה הייתה להביא ״מתכון מבית אבא״, עם סיפור אישי לסיבת בחירת המתכון, וגם תמונה תתקבל בברכה. 

אמנם נועם שלי לא אכלן גדול ובטח שלא תבשילים של ממש (כמו רוב הילדים, לא?!)

וגם אני לא ממש בשלנית (אז זה שילוב טוב של אם ובנה), אבל לא יכלתי לצלם מנה נבחרת במסעדה או את עצמנו מזמינים משלוח או לחמם ג׳חנון בדקה במיקרוגל (המנה המועדפת על נועם, בצירוף ביצה קשה. בריאות מישהו?)

נאלצתי לחפש מתכון מקורי. 

מה תירצי להיות כשתהיי גדולה?

החדר של הבנות שלי. ניצול מקסימלי של החלל

כתבה: שיר טימור 

לא פעם, אני מאמינה, כל אחד עוצר ושואל את עצמו מה ירצה להיות כשיהיה גדול.

גם אם הוא גדול וגם אם הוא כבר עושה משהו כגדול.

זו פשוט שאלת בדיקה, בדיקת יחסינו לאן עם עצמנו. לוודא אם טוב לנו במקום שאנחנו נמצאים (תעסוקתית) או בכדי לעשות סיעור מוחות עם עצמנו על עצמנו.

אז שאלתי את עצמי מגיל קטן וכשהייתי קטנה עניתי תמיד-מורה. זה היה ברור לי שזה מה שאני אהיה כשאהיה גדולה וכמו שזה היה ברור לי אז שזה מה שאהיה, היום זה ברור לי שזה מה שכנראה לעולם לא אהיה (מצדיעה לכל המורות באשר הן ומעריכה את עבודתן המאד מורכבת).

התגייסתי, השתחררתי והתחלתי לעבוד בחברה הסלולרית הסגולה והמובילה... ומשם גלגולים של שנים, עשרות מנהלים שמכל אחד השכלתי והנה אני שם היום כעבור xx שנים עדיין נהנת בכל בוקר להגיע לעבודה ובמיוחד לאנשים שסובבים אותי וכמובן משתדלת לעשות את השינוי שאני יכולה לעשות כבורג קטן בשירות ללקוח (אגב, אני היא זו מ״שיחתכם מוקלטת לצורך איכות השירות...״ וזו שמנסה להבין מה היה ממש מצוין או שלא בשירות שניתן לכם).